<h1>ראבי"ה סימן תתקנ"ג</h1>
<h2>דף פט:</h2>
אחרי הדברים והאמת נספר תורף הדברים, כי הדבר אירע אצלינו ביישוב אחד. לאה היו לה אחים והיתה גרה אצלם ושידכוה לבחור אחד מקולוניא. וביום שייעדו לקדשה התקבצו שם מן היישובים אשר סביבותיהם קרוביהם וקידשוה. ומקצה אחיה הרחוקים משם אשר לא ידעו בדבר הניחו ערבונות לתיתה לבחור אחד כהן במקומם, וחתן אחיה הניח הערבונות ונתמנה ללכת לישובה לקדשה לכהן ולהיות שלוחו. ויהי כבואו שמה הוגד לו שנתקדשה כבר, ויצר על ערבונותיו כי משלו הניחם, וחקר על הקידושין הראשונים שהעדים שנתמנו להם לשם עדות שניהם פסולי עדות דאורייתא קרובים לחתן ולכלה. וילך השליח ביום הכסא ויקרא שני בחורים להיות עדים לקדשה לכהן, ועם קידושיו יצאו וברחו מן החדר, כי העדים ידעו כי מרה תהיה באחרונה, ואעפ"כ קידשה השליח. ומן הקידושין הראשונים לקידושין האחרונים היה יותר מחדש ימים ויצא הקול בקולוניא ובשאר היישובים שכבר נתקדשה לראשון בכשרות... כשנתקדשה לשני יצא קול שני על האחרונים, ואז אמרו שקידושין הראשונים היו העדים פסולי עדות דאורייתא. והודענו הדבר לרבותי' שבמגנצא ושבגרמיישא ושפירא וגם במקצת דעתינו, והסכימו ויוועדו זמן לבא העדים של קידושין הראשונים והאחרונים וכל מי שיודע דבר באותן קידושין להעיד על פי גזירות האלה ולהעמיד דבר על בוריו. ונתברר הדבר שאותן שמינום עדים של קידושין שני[ה]ם פסולי עדות דאורייתא כי קרובים היו. ואחרים כשרים העידו, אנו לא נתמנינו לשם עדות אבל האמת ראינו שקידשה. והעדים של קידושין האחרונים אמרו על פי הגזירה, כשראינו שרצה השליח לקדשה כאשר אמר לנו מיהרנו ללכת משם. והאחד אמר, לא ראיתי ולא שמעתי בקידושין למי קידשה, אך נתינת הטבעת ראיתי. והשאר אמר, לא ראיתי אפי' נתינת הטבעת, אך שם הבחור הכהן שמעתי שהזכיר אבל לא שמעתי הרי את מקודשת, ולא העידו עדות ברורה כלל על הקידושין (האחד) [האחרונים]. ועד אותו זמן היו סבורים שקידשה השליח בעדים כשירים כדת משה וישראל, עד שלבסוף הוברר הדבר. עד הנה סיפור הדברים. ונראה בעיני הדברים בעניותי דהרחוקים דאתו למיחזי נפסלו על ידי הקרובים דנתמנו לעדות. דהא פסק רב נחמן הלכה כרבי דאמר בפ"ק דמכות [ו' ע"א] אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בזמן שהתרו בהן. פי', שאם נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה. ואפי' לר' יוסי דאמר דווקא בדיני נפשות, הא נמי כדיני נפשות דמיא, איסור אשת איש. ופלוגתא איתמר בהא בסוף מסכת יבמות [קכ"ב ע"ב], וקיימא לן כר' עקיבא מחביריו, דאית ליה התם, כיון דשרינן אשת איש לעלמא כדיני נפשות דמיא. ואע"ג דאמרי' התם בגמ' [מכות שם], היכי אמרי' להו. אמר רבא, הכי אמרי' להו, למיחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו. אי אמרי לאסהודי אתאן, נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה. אי אמרי, למיחזי אתאן, מה יעשו שני אחין וכו'. אלמא דכי אתו קרובים למחזי אינן נחשבין ככת אחת לפסול הקרובים. לא דמי, דבקרוב הוא דשייך למשאל (או) [אי] למחזי אתו ולא נתכוונו להעיד, דמסתמא אין כוונתו לקלקל ולפסול העדות. וכי אתי למחזי לא פסול דמה יעשו וכו', אבל כל איניש אחר למיחזי דידיה הוי כאילו נתכוון להעיד, כדאמרי' בריש פ' האיש מקדש [מ"ג ע"א], בפלוגתא דשליח נעשה עד, אלא מעתה קידש אשה ולא אמר אתם עידי ה"נ דלא הוו קידושי. וטעמא דמילתא, משום דאתם עידי הצריכו חכמים לומר משום שלא יאמר משטה אני בך. והני מילי בהודאה, אבל כל היכא שרואין העדים גוף המעשה, כגון שלוה בפניהם ומנה לו מנה, אין צריך לומר אתם עדיי. וכן שמעתי שפירש רשב"ם. וכיון דעדותן עדות של הכשרים והקרובים נתמנו להעיד, הוו להו לאסהודי אתו ופסול. תדע, דהא בזמן שהתרו בהן, אקרובים קאי, ואהתרו בהן דמתני' מפרש בגמ' היכי אמרי' להו, משום דלאו התראה גמורה קאמר, מדאיצטריך לו לפרושי, וכן פר"ח. ורש"י פי' נמי בעניין זה, דאמתני' קאי, אלא שמפרש לה אדיני נפשות. ומשום דלאו כולהו מתרו, כדתנן בפ"ק דמכות [ו' ע"ב], הוצרך לפרש היכי אמרי' להו, כן צריך ליישב פר"ש. ורבי' יב"א דחק משום קושיא זו, ופירש התראה דמתני' אדיני נפשות ואדיני ממונות. ומפרש, בשלמא דיני נפשות ידעי ע"י התראה גמורה, אבל בדיני ממונות שאין צריך התראה גמורה, היכי בדקי' להו לידע אם נתכוונו להעיד. ולפי מה שפירשנו אתי שפיר פר"ש. ומכל מקום לדברי כולם אמתני' קאי ואהתרו דמיירי בקרובים, ועלה מפרש, הכי אמרינן להו, לקרובים, למיחזי אתיתו או לאסהודי. ומשמע דאי אמרי קרובים לאסהודי אתאן נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה, אפי' הן ק', אפי' אתי שנים או ג' מהרחוקים למיחזי. דאי לא תימא הכי, אפי' כי אמרי קרובים לאסהודי אתאן, אכתי הוה לן לשאל ליה לרחוקים נמי אי כולן לאסהודי או כולן למיחזי, אי נמי אם מקצתן למיחזי, ואי אמרי למיחזי אתינן כשירין. ואע"פ שיש לפרש דהיכי אמרי' להו דאכולהו עדים קאי, אפילו הן ק', ואכשרין ואפסולין, ולכולהו אמרי, לאסהודי אתיתן או למיחזי. ואי אמרי כולהו לאסהודי אתינן, פסול העדות, ואי אמרי אפילו מקצתן למיחזי אתאן, לא שנא קרובים ולא שנא רחוקים, לא מיפסלי. ומשום שאין צריכין להתרות לכל היותר כי אם שנים לר' יוסי, דתנן [שם] היו שנים רואים וכו', הוצרכו לשאל היכי אמרינן להו לשאר העדים. שאי איפשר לומר דר' יוסי בעי שיתרו כל העדים, ושני העדים לישנא דקרא נקט, דהא ר' יוסי סבירא ליה לעיל דאפי' לא התרו העדים בהן הוי עדות אם לא שהקרוב פסול. הלכך אמרי' לכשרין נמי, לאסהודי אתיתו או למיחזי. דאע"פ שלא התרו אפשר שנתכוונו להעיד, ומה שלא התרו כולן משום דסגי לן בשנים המתרים. ואע"פ שיש לפרש כן, לא מסתבר, אלא כפי' רבותי' דמפרשי לה אהתרו דמתני' דמיירי הכל בקרובים. דאי מפרשי לאסהודי אתאן אכולהו א"כ צריך לפרש נמי ואי אמרי למיחזי אתאן אכולהו, וא"כ הוה לן למימר נמי ולפרש, ואי אמרי קרובים לאסהודי אתינן ורחוק אפי' מקצתו למיחזי, כשר. אלא ש"מ דכל ראיית רחוקים הוי לאסהודי, ולקרובים הוא דקאמרי, למיחזי אתיתן או לאסהודי. ודכותיה אמרי' בפ' גט פשוט [קס"ב ע"ב], מילהו בקרובים כשר, דהא לא אתי אלא למילוי. ובירושלמי מפ' כגון שכתב בו, אני פלוני חתמתי למילוי. וכן חותמין בכתובה, אני פלוני שושבין, אפי' קרוב, דמוכחא מילתא דלאו לאסהודי איכוון. ויש גאונים מתרצים בענין אחר, אבל זה נראה עיקר. וכן בסוף פרק הזורק גט [פ"א ע"ב] תנן, גט קרח הכל משלימין עליו, דהתם נמי מוכחא מילתא דמשום הכשרים שהיו חלקים התם. וה"נ אמרי' בפ' המביא גט תניין [י"ח ע"ב], איתמר אמר לעשרה כתבו גט לאשתי, וכו' עד, איכא בינייהו שנמצא אחד מהן קרוב או פסול. למ"ד משום תנאי כשר, דהשתא הוי קרוב כמו למיחזי אתי. למ"ד משום עדים פסול, דהוה ליה קרוב לאסהודי. אבל רחוקים לעולם מיחשבו כמו לאסהודי אתו, אפי' סתם שלא נתמנו לעדות. והא דפסיל קרוב הני מילי אי אתי לאסהודי אחד גברא, אבל לאסהודי לתרי גברי, אפי' בשטר, איכא פלוגתא בריש מסכת מכות בירושלמי [פ"א ה"ז] וגם בגיטין ירושלמי [פ"א ה"א] גרסי' התם, כתב מתנה לשני בני אדם והעדים קרובים לזה ורחוקים לזה, ר' יוחנן אמר פסול, ר"ל אמר כשר. ומייתי התם הך דמה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה וכו'. ומפרש, מאן דפסיל נעשה כעדות אשה (אחת) באיש אחד, דשטרא משוי ליה כחד גופא ולא פלגינן דיבורא, כדאיתא ביש נוחלין [קל"ד ע"ב]. ומאן דמכשר נעשה כשני עדות בשני אנשים, ובתרי גופא פלגינן דיבורא, הלכך אע"ג דפסיל לחד מינייהו כשירה לאידך. והא דתנן בפ' שבועת העדות [ל"א ע"ב], היו שם שני כתי עדים, כפרה הראשונה ואח"כ כפרה השניה, שתיהן חייבות. ואמרינן בגמ' [ל"ב ע"ב], בשלמא שנייה מיחייבה דהא כפרה הראשונה, אלא ראשונה אמאי, הא קיימא שניה. ומשני, הכא במאי עסקי' כגון שהיתה שנייה בשעת כפירת ראשונה קרובין בנשותיהן, וכי לא מפסלי כת הראשונה מחמת כת השנייה הקרובים, התם לא שהיו ביחד בשעת המעשה שתי כיתות האילו ולא ראו עדותן כאחת, אלא ה"פ, היו שם בב"ד בשעת העדאתן ב' כיתי העדים, כת אחת אמרה בפנינו לוה פלוני מפלוני מנה, וכת שנייה אמרה בפנינו הודה לו לאחר זמן על (אותן) [אותו] מנה עצמו, וכפרו תחילה ושוב (הודה) [הודו]. ואפי' בהלואה והלואה משכחת לה שפיר, דאחד מנה מסהדי אע"פ שלא ראו עדותן יחד, כדאיתא בשילהי פרק זה בורר לו [ל' ע"ב]. ואחרי שזכינו בדין שנפסלין מחמת הקרובים אפי' כי אתו רחוקים למיחזי, צריכין אנו לברר אי דווקא מה שקרוב פוסל כגון שהעידו כולן תוך כדי דיבור, דהוו להו כת אחת, או לא, מפני שהנדון שלפנינו לא העידו כולן תוך כדי דיבור. דאגמרא דר' שמעון אומר (וכי) [וכו'] נקבעו דברי רבא דאמר והוא שהעידו כולן בתוך כדי דיבור. וראי[תי] שפי' ה"ר שלמה ב"ר יואל בתוספותיו בשם רבי' יב"א דאפי' אנמצא אחד וכו' קאי וזהו יסודו, נ"ל דמילתא דרבא אדר' שמעון קאי דאמר, אפי' ק' אינן ניזומין עד שיזומו כולן. אבל את"ק דר' שמעון דאמר, שנים מזימין את השאר, לא מצינו לפרושי, דאפי' לא העידו הק' בתוך כדי דיבור שנים מזימין אותן. דאפי' לר' יהודה, דאמר לעיל מיניה [ה' ע"א], איסטטית היא זו, היינו משום שאחת מעידה על יום אחד וכת אחת על יום אחר וכן כולן. והיינו דקאמר ר' יהודה, איסטטית היא זו, דאטו כולי עלמא גבי הני הוו קיימי, אבל אם כולן מעידין על יום אחד, אלא שלא יכלו לבא לפני ב"ד כולן ביחד ולהעיד בתוך כדי דיבור, ובאו שנים ואמרו שכולן באותו היום היו (עמו) [עמם] במקום פלוני, אפי' ר' יהודה מודה דלא איסטטית היא זו. שאם נפרש דאפי' בהא פליג ר' יהודה, (אי נמי) [דאמרינן] אטו כולי עלמא גבי הני הוו קיימי, א"כ אפי' בתוך כדי דיבור נמי, ואם כן לעולם לא יזומו שנים מאה לר' יהודה, להכי נראה כדפרישית. והוא הדין דאנמצא אחד מהן קרוב או פסול מצי למימר רבא נמי הכי, אלא דלאו אהכי גמרא נקבעו דברי רבא, מיהו נראה לי דהוא הדין. ומיהו הני מילי כי איתנהו טפי משנים, אבל כי אינם אלא שנים אפי' אם לא העידו בתוך כדי דיבור מצטרפי, כר' נתן דאמר [סנהדרין ל' ע"א], שומעין דבריו של זה היום ולכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו. ע"כ יסודו. ורבי' ש"י פי', והוא שהעידו כולן בתוך כדי דיבור, התם קאמר מתני' מאה כשנים, אבל אם העידו השנים ולאחר זמן העידו האחרים הרי הן כשתי כיתות לכל דבר. וזהו לשון רבינו. ומיסודו היה משמע לכאורה דאסיפא נמי קאי, מדפרי', לכל דבר, דארישא דר' שמעון יבא בדוחק לפרש, כדפרישית לעיל. אבל קשה לנו לפרש דאסיפא נמי ניקו רבא, דמאי נפקא לן מיניה שלא העידו ביחד עדותן, מכל מקום ראיית עדותן היה ביחד ומההיא שעתא איפסילו להו. ודכוותיה כתב בפר"ח, היכי אמרי' וכו' למיחזי אתיתו וכו' ופר"ח דאשעת הגדה קאי רבא לפרושי למיחזי אתיא וכו', ויש על זה הפי' פירכא רבא ולא חפצנו להאריך, אבל קיבלנו מרבותי' דאשעת ראית המעשה קאי רבא לפרושי. ונראה הדברים דהיינו פירכא, דבשעת ראיית מעשה תלוי הכל, והיינו סייעתא למאי שהקשינו. הילכך על כורחיך דברי רבא לא קאי אלא אהזמה, דמשום הגדתן נהרגין, שמעידין מה שלא ראו. הילכך דווקא אם בתוך כדי דיבור אינן נהרגין עד שיזומו כולן, דהוו להו ככת אחת, אבל לאחר תוך כדי דיבור לא אמרינן הכי, דלא הוי עדות אחת להזמה. ואם באנו לפרש דברי רבא נמי ארישא, ת"ק דר' שמעון מוקמי' לה כפר"ח, וזהו לשונו, על פי שנים עדים וכו', מנין שאפי' ק' שהעידו ששנים מזימין אותן, ת"ל עדים. ואוקימנא למתני' בזמן שמאה כולן כל אחד מהן העיד תוך כדי דיבור של חבירו, דקיימא לן כדיבור דמי, וכאילו העידו כולן בבת אחת, ואינן יכולים האחרונים לומר כי הראשונים הם שחייבוהו ואנחנו לא עשינו כלום. ושמא היינו לכל דבר שפי' רש"י, דאת"ק קאי. אבל גבי קרוב בכל עניין פוסל, אפי' לאחר תוך כדי דיבור, וכן נראה עיקר. וקידושין האחרונים נמי אינם ברורים ולא עדיף למקדש בעד אחד דאין חוששין לקידושין, כדאמרי' בפ' האומר לחבירו [ס"ה ע"א]. ואע"ג דפליג עלה רב פפי, ונראה לכאורה שרב אשי בא לסייעו, מיהו בהלכות גדולות ובתשובות רבי' גרשום מאור הגולה ופר"ח והאלפס וספר חפץ ורבינו זקיני כולם פסקו כמאן דאמר אין חוששין לקידושין אפי' שניהן מודים. וגרסי' בירושלמי [קידושין פ"ג ה"ח] שמעון בר אבא אייתי גיטא ונתנו לה בעד אחד. אתא עובדא קמיה דר' יוחנן ואמר דעד אחד באשת איש לא כלום. ותו דגרסי' התם דהמקדש בעד אחד לא עשה ולא כלום. ובספר המקצועות כתב, הכי אמר מדרב נתן גאון, האי מאן דמקדש בשני עדים והאחד קרוב והאחד כשר קידושי ספק הוו, והאי קרוב כמאן דליתיה ולא מצטרף בהדי רחוק, והוה ליה כמקדש בעד אחד. ומיהו הואיל ולא אשכחן בתלמוד המקדש בשני עדים אחד כשר ואחד פסול, לקיימה אי אפשר דלא הוו קידושין מעליא, ויהב ליה גיטא משום ספיקא. ואין נראה דבריו כלל וכלל. חדא, דאיהו גופיה פסק המקדש בעד אחד אין חוששין לקידושין. ותו, כיון דלאסהודי אתו הקרוב והרחוק, פוסלין אפי' הן מאה, דפר"ח ורבי' האלפסי וכל הגאונים פסקו כרבי דאחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות וכו', וכדפסק רב נחמן. ותו, דאיכא דחשיב לה דיני נפשות, כדפרישית לעיל. ותו, מקדש בעד אחד טעמא מאי משום דילפי' דבר דבר מממון, א"כ רחוק וקרוב נמי אין חוששין לקידושין כלום. הילכך דברי שגגה הם. ומר רב יהודאי גאון כתב בהלכות גדולות, דפסולי עדות דאורייתא אי קדיש קמייהו שריא לעלמא ואפי' גיטא לא בעי, ופסולי עדות דרבנן אסור לקיימה אם לא יקדשנה שנית בפני עדים כשירים, ומיהו לא נפקא בלא גט. וכן פסק רב האי גאון. ולא חילקו רבותי' בין אחד קרוב או שניהם קרובים. ומיהו הכרזה איכא נמי בינייהו, כדאיתא בפ' זה בורר [כ"ו ע"ב]. וכיון שהוכחנו שהעדות פסול צריכין אנו לברר, מפני שתלו הדבר תחילה בכשירים ויצא הקול. ותנן [גיטין פ"ח ע"ב], יצא שמה בעיר הרי זו מקודשת. ומפ' בגמ', לא שישמעו קול הברה בעיר וכו'. ואמר רבא, כל קלא דלא אתחזק בבי דינא לאו קלא הוא. ופר"ש, דלא איתחזק, שלא בדקו ב"ד אחריו שלא תהא שמיעת קול הברה, לא חיישי' לה, אלא ידעו ב"ד העיר שכך יצא קול, ב"ד פלוני מהיכן שמע וכו', וגזרו שיחושו לקול זה. וכיון שהסכימו רבותי' לחקור ולברר העדות על פי האלה הרי חשו לקול ואיתחזק, ואע"ג דמיגליא מילתא שנמצא שאין בו ממש, למאן דסבירא ליה לא מבטלין קלא צריכה גט משניהם. כדאמרי' בסוף מסכת גיטין [פ"ט ע"ב], שלחו ליה מבי רב לשמואל, ילמדנו רבינו, יצא עליה קול מראשון ובא אחר וקידשה קידושי תורה מהו וכו', עד אילימא דאי מיגליא מילתא דקידושי קמא לאו קידושי מעלייא נינהו מבטלינן, והא נהרדעא אתריה דשמואל הוא ובנהרדעא לא מבטלי קלא. ואי לאו דהשני הוה כהן אי הות בעיא מצי לאינסובי לחדא מינייהו וצריכא גט מאידך, דהא פסקינן [שם צ' ע"א], יצא עליה קול מזה ומזה, הילכתא מותרת לשניהם. אבל כי קידשה שני קידושי תורה קיימא לן כרב הונא, דמגרש ראשון ונושא שני. וכן פסק רבינו האלפסי, ומראה פנים מדקאמר רב פפא, אף זו וכו', משמע דסבירא ליה כרב הונא. אבל מגרש שני ונושא ראשון לא, שלא יאמרו זה מחזיר גרושתו מן האירוסין, וקיימא לן כרבנן דפליגי אדר' יוסי בן כיפר בפרק קמא דיבמות [י"א ע"ב], דאסור להחזיר גרושתו אפי' מן האירוסין. ונראה הדבר דאע"ג דאתרוותא נינהו, דהשבה עבדי' כמ"ד לא מבטלינן קלא. ומתשובת ר"ת משמע נמי דסבירא ליה הכי לפי פשוטו, אבל לא הביא ראיות. ורש"י פירש, א"ל אביי לרב יוסף מבטלינן קלא או לא מבטלינן קלא, שמע קול יוצא מפי נשים ותינוקות, משתקינן להו לבטולי קלא או לא משתקינן להו, הואיל ואמרי להו פלוני שמע מפלוני וכו' וליתנהו דלישיילינהו. אי נמי, חזרו פלוני ופלוני ממדינת הים ואמרו לא היו דברים מעולם, מבטלי' או לא מבטלי'. זהו לשון רבינו. משמע מפתרונו דתרתי רבותא קמ"ל, דלמ"ד לא מבטלינן אפי' נמצא שקר, כדאמרי' דאי מיגליא דקידושי קמא לא וכו' ובנהרדעי לא מבטלי קלא. ולמאן דאית ליה מבטלינן קלא, אפי' לא הוברר הדבר לבסוף יבדקו ויבטלו. וא"ת הא תנן [פ"ח ע"ב], יצא שמה בעיר מקודשת הרי זו מקודשת. י"ל מקודשת עד שימלכו ב"ד וישבו ויכריזו ויבטלו הקול, כדאמרי' בעלמא [יבמות קי"ט ע"ב], נמצאת מצריכה כרוז לכהונה, ומתני' לא איירי לפרושי תקנתא. ואם כן כל הני אמוראי דאיירי בתקנתא דגירושין, גבי לא העמידו דבר על בוריו, וגבי יצא עליה קול מזה ומזה, ותלמודא דפסיק הילכתא מותרת לשניהם, כולהו כמאן דאמר לא מבטלי קלא, ולמ"ד מבטלי' קלא תקנתא דביטול נקל לעשות מתקנתא דגירושין. ותו ראייה, דגרסי' בפ"ק דקידושין [י"ב ע"א], ההוא גברא דקדיש באבנא דכוחלא, יתיב רב חסדא וקא משער אי אית ביה שוה פרוטה או לא. ומשמע התם דנתקדשה שוב לאחר ולא חש רב חסדא לקידושי קמא, וכו'. עד אמרו ליה רבנן לרב חסדא, הא איכא סהדי באידית (וה"ג בהדי' בפרק יש נוחלין) דידעיה בההיא שעתה הוה בה שוה פרוטה. פירוש, הא אמרי אינשי דאיכא סהדי באידית. וה"ג בהדיא בפרק יש נוחלין (הלא) [הלכה] זה בני, [קל"ה ע"א] הא אמרי דאיכא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי. ומשני רב, השתא מיהא לא איתנהו קמן וכו', עד עדיה בצד אסתן ותאסר. ורב יוסף סבירא ליה נמי הכי בפרק יש נוחלין. ונראין הדברים דהאי קלא דקמי אירוסין דשני הוה, דהא קיימא לן דקלא דבתר אירוסין לא חיישינן לה. ורב חסדא ורב יוסף לטעמייהו, דאית להו מבטלי' קלא. דרב יוסף מייתי [גיטין פ"ט ע"א] מדרב חסדא ראייה, דאמר, עד שישמעו מפי האנשים, ש"מ דכרב חסדא סבירא ליה, וכיון דליתנהו קמן מבטלי' קלא, כדפר"ש, ואביי דמייתי ראיה מדרב ששת דסבירא ליה כרב ששת דלא מבטלי' קלא, ואזיל נמי לטעמיה ופליג בקידושין אדרב חסדא. דמסקי', אביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא, אם היקלנו בשבויה נקל באשת איש. ואישתייר מההיא [מ]שפחה בסורא ופרשו רבנן מיניה, דסבירא להו כאביי ורבא. וכיון דפרשי אמוראי בתראי מינה גם אנו יש לנו לחוש. ובפ' יש נוחלין נמי גרסי', א"ל רבא לרב נחמן בר אמי, חוש לה, וכאמוראי בתראי קי"ל. ובסורא אשתייר, משום דבסורא מבטלי קלא, דקול ושוברו לא הוה התם שא"כ ליכא מאן דחש לה. ובההיא דנפיק עלה קלא דקידשה באציפא דתוחלא [שם], דמשמע דלכו"ע מבטלינן קלא, אין לדמות. דהתם תחילת הדבר יצא כן הקול, וידוע הדבר שאינו דבר חשוב, (והילכתא) [והילכך] מבטלי' קלא, אבל הכא סתם יצא הקול על הקידושין. ותו, מדאיצטריך רב חסדא לשיעורא ש"מ דמספקא ליה, וכ"ש דשאר אינשי טעו, דסברי דאית ביה שוה פרוטה, למחזקי לקלא. זהו דרך האיסור. ויש להשיב הדבר להתיר. דתנו רבנן [שם] בעולה אין חוששין לה וכו'. עד, בעיר אחרת אין חוששין לה, שיצא קול שנתקדשה במקום פלוני היום. והנה החזקת הקול בב"ד בעיר אחרת הוה, וקלא של עירה כיון שלא הוחזק שם כמאן דליתיה דמי. וכן משמע לשון רש"י, שפי', כל קלא דלא איתחזק וכו', דלא הוי קלא אלא א"כ ידעי שהוחזק בבית דין העיר. ומדקאמר, ב"ד העיר, ש"מ דבעיר אחרת לא קרי הוחזק, מפני שבעירה איכא לעז טפי, ששם ידוע הדבר על העיקר. ויש לומר נמי דהילכתא מבטלינן, דהילכתא כרב באיסורי, וסורא אתריה דרב הוה. ואע"ג דהילכתא כרב ששת באיסורי, לגבי דרב הוה ליה תלמיד, ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. ותו, דרב יוסף קאי כוותיה, וגם ר' יוחנן. דגרסי' בירושלמי [גיטין פ"ט ה"י], ר' אסא בש"ר יוחנן נבדק השם ונמצא מפי נשים או מפי פסולין בטל השם. פי' בטל הקול. ומדבעי ר' יוחנן מפי האנשים ש"מ מבטלין קלא. ותו, כמה קולות הקילו בקול, משום דחששת קול דרבנן הוא, ובדרבנן הלך אחר המיקל. ולכאורה משמע דר' יוחנן לא סבירא ליה הכי בגמ' דידן [שם], דא"ר יוחנן לא שישמעו קול הברה וכו', עד לא אמרי דבר הוא דהויא אמתלא. פי', לא אמרי דבר מסויים אלא קול ושוברו עמו הוי אמתלא, אבל אמרו דבר מסויים ושוב לאחר זמן אמרו האמתלא לאו אמתלא היא, ולאפוקי מדרבה בר רב הונא. והלכתא כר' יוחנן. ותו, דעובדא דרב חמא שייכא כוותיה, ומעשה רב. וכן פסק רבינו האלפס ובספר חפץ. ובעובדא דרבי חמא נראין הדברים שלבסוף נתברר בעדים דעל תנאי קידשה, ואפי' הכי לא ביטלו הקול. וכן משמע לר' יוחנן דאפילו נתברר לא מהני, אם לא יהא קול ושוברו עמו. וכי מעיינת בה לא קשיא מידי. דגבי אמתלא אינן מכחישין הקול, אלא שאומר שהקידושין שלו שיצא הקול מפני שהן סבורים שקרוב לה היו, [שלא היה אלא ברי לן] דכיון שמודים לה במקצת לקול בעי ר' יוחנן האמתלא לאלתר, שהרי קצת הוחזק הקול. אבל היכא שלא נתברר הקידושין כלל אלא אימא משום עדים שאינן בפנינו, אי נמי שנמצא הדבר שקר, סבירא ליה לר' יוחנן דמבטלינן קלא. ועובדא דרב חמא אפי' למ"ד דמבטלינן קלא אתי שפיר. ואי קשיא מהא דתניא בפ"ב דכתובות [כ"ב ע"א], מעשה באשה אחת וכו', עד ואמרה להם מקודשת אני. לימים עמדה וקידשה וכו'. משמע התם שהאמינוה משום האמתלא אע"ג דלאו לאלתר הוה, מדקתני לימים. תריץ, התם קול הברה הוה. ותו, מקודשת סתם קאמר, ואמרי' [גיטין פ"ט ע"א] שלא לפלוני אין חוששין לה. ואמתלא הוצרכה משום דשויתה לנפשה חתיכה דאיסורא, כדתנן [קידושין ס"ה ע"א] האשה שאמרה קידשתני והוא אומר לא קידשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו. ותו, דלא איתחזק בבי דינא. וכן הא דתניא [כתובות כ"ב ע"ב], שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה וכו', התם נמי בלא איתחזק קלא מיירי. ואין לבטל קידושי דשני משום עובדא דנרש, דאיתקדש ואותביה אבי כורסייה ואתא אינש אחרינא וחטפה מיניה, ורב ברונא ורב חננאל הוו התם ולא איצרכוה גיטא מבתרא כדמפרש רב אשי לטעמא דמשום שעשה שלא כהוגן אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה, כדאיתא בפ' בית שמאי במסכת יבמות [ק"י ע"א], דהתם משום שדרך גזילה חטפה, ותו שישבה כבר באפיריון, הוי שלא כהוגן. אבל כי האי גוונא אין כח בידינו להפקיע, מימות רבינא ורב אשי שהיו סוף הוראה, ולומר שזה חשוב שלא כהוגן. ולמאן דאמר לא מבטלי קלא אפי' קול לא מבטלינן בהכי, כדאמ' [גיטין פ"ט ע"ב], יצא עליה קול מראשון ובא אחר וקידשה וכו', משמע התם דבעי גט מתרויהו. והכי נמי אמרי' [שם] גבי יצא עליה קול מזה ומזה דבעי גט מתרווייהו ולא אפקעי' רבנן לקידושי של השני. ואמרי' [קידושין מ"ה ע"ב] הוא אמר לקריביה והיא אמרה לקרובה וכפתה ואמרה תהוי לקרובך. אדאכלי ושתו אתא קריביה וקידשה. ומסקנא בין לאביי בין לרבא, אי ידעי שנתרצה האב להשני לא אפקעי' לקידושי. דאין דומים דשלא כהוגן זה לזה, כיון שלא חטפה ולא ישבה באפיריון, אלא רמאות בעלמא הוי, כדאמרי' בריש פ"ג דמסכת קידושין [נ"ח ע"ב], האומר לחבירו צא וקדש לי אשה פלונית והלך וקידשה לעצמו מקודשת לשני, ותנא מה שעשה עשוי אלא שנהג (בה) [בו] מנהג רמאות, והכא נמי היה סבור שאין בקידושין הראשון ממש ולהכי קידשה. ומספקא לן נמי אפי' אם קידשה הראשון קידושי תורה ובא אחר וקידשה אי צריכה גט משני או לא. כיון דפליג אדשמואל הא דרב הונא [גיטין פ"ט ע"ב] דאמר אשת איש שפשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר צריכא גט משני, כדרב המנונא וכו', ומספקא לן היכי הילכתא, דאע"ג דרב הונא הוי תלמיד במקום שמואל, מיהו כיון דר' אושעיא ור' חנינא פליגי בה בפ"ב דכתובות [כ"ב ע"ב], ור' אושעיא סבירא ליה כרב הונא איכא למימר הילכתא כרב הונא. ומיהו אפי' לרב הונא לא מיפטרא מראשון בלא גט, הואיל דשלא בפניו קיבלה הקידושין. דאי לא תימא הכי קשיא ליה הא דגרסי' בפ"ב דכתובות [שם ע"א], דתנן האשה שאמרה אשת איש אני וגרושה אני נאמנת, ואם יש עדים שהיא אשת איש אינה נאמנת. אלמא לכתחילה אינה נאמנת בלא גט להינשא. ומסיים התם, ואם נשאת לא תצא, משמע בדיעבד. ופליגי בה אמוראי בגמ', ור' אושעיא מפרש ההיא דאם נשאת לא תצא אאשת איש, וסבירא ליה כרב הונא דאמר, אשת איש שפשטה וכו' כדרב המנונא, ומוכח התם דאפי' שלא בפניו אינה מעיזה. ואפי' הכי קתני במתני' ואם נשאת לא תצא, והיינו כרב הונא, ור' חנינא סבירא ליה כשמואל, דאינה צריכה גט משני. ובספר המקצועות הזכיר בגיטין הך דשמואל ולא חש להזכיר הך דרב הונא, ומשמע דסביר' ליה הילכתא כשמואל. ובתשובת היוחסין של ר"ת, המתחלת על שלשה פשעי ישראל, הזכיר והביא ראייה מדרב הונא, ומסיים, ומוקמינן בפניו. והיינו נמי כשמואל, דלרב הונא אפי' שלא בפניו [אינה] מעיזה. ואילו קידשה השני קידושין דאורייתא, אפי' מגרש לה שני כרב הונא, אסורה לראשון משום גזירה דמחזיר גרושתו. ולשני אסורה מפני שהוא כהן, והיא צריכה גט מן הראשון. אבל השתא דקול בעלמא הוא כתבנו לעיל דרך האיסור וההיתר, וצורינו ידריכנו בדרך ישרה. אילו דברים נשא ונתן מורי אבי הרב בעשות עמו בנו ותלמידו, ואת אשר הסכימה דעתינו כתבנו. רק על הקול לא השוינו, כי מורי אבי סבירא ליה דהילכתא מבטלינן קלא, ולפי עניותי סבירא לי דהילכתא לא מבטלינן קלא אילו היה קול דאיתחזק בבית דין העיר. ומלכינו יעמידינו על הדין ועל השלום. אבי העזרי.
